מלקוש

פוסט פרידה

חברים וקוראים יקרים,

דה באזר יוצא לדרך חדשה, וזהו הפוסט האחרון שלי בבלוג במתכונתו הנוכחית. למעשה, זהו סיומה של תקופה של למעלה מ-12 שנים בהן כתבתי בלוג. תחילה בפלטפורמה אינדיבידואלית, ובתשע השנים האחרונות כאן בדה באזר.

מהר מאוד הכתיבה הפכה לחלק מאוד משמעותי בחיי. מעטים הדברים שנהניתי לעשות יותר. מצאתי בכתיבה מקום שבו אני יכול להשמיע את הקול שלי. להביא ככל האפשר נקודת מבט אישית וייחודית.

ספורט היה ויישאר האהבה הגדולה של חיי. לפני כחודש ציינתי יום הולדת ארבעים, זמן טוב להביט מעט לאחור על המסע שעשיתי עד כה בעולם הזה. ואם יש תמה אחת שחזרה בכל אחת מהתחנות בהן עברתי, זוהי האהבה לספורט.

דרך הספורט למדתי יותר מבכל דרך אחרת על אנשים, על החברה והתרבות, על החיים. ואת זה ניסיתי להעביר דרך המילים. מקווה שהצלחתי, ולו במעט.

אינני יודע עדיין אם ובאיזה אופן אכתוב בפלטפורמה החדשה של דה באזר, אבל לכתוב ודאי אמשיך. הכתיבה בשבילי היא, ללא פרפראזה, צורך נפשי. כלי תרפויטי במובנים רבים.

אתם מוזמנים לחפש אותי בפייסבוק Itsek Alfasi ולעקוב אחר העמוד המקצועי שלי ד"ר יצחק אלפסי, שם אני כותב בעיקר בנושאים אקדמיים הקשורים לתחומי ההוראה והמחקר שלי בפסיכולוגיה. אם כי בסוף, כמובן, הכול איכשהו מתקשר לספורט.

אני רוצה לנצל את ההזדמנות להודות למנהל ועורך האתר בני תבורי, שמעבר לעובדה שעשה עבודה מסורה ומיומנת, הוא חבר ושותף לדרך.

תודה אישית מעומק הלב לרונן דורפן, האיש שבזכותו התחלתי לכתוב וממנו למדתי כל מה שאני יודע על כתיבה ועוד הרבה יותר.

ולבסוף, תודה גדולה לכם הקוראים, אלה שמלווים אותי מימי גשם באלפסי ואלו שהצטרפו במהלך השנים. מכל מלמדי השכלתי ומקוראיי יותר מכולם.

תל חי

יש בנו אהבה והיא תנצח

You'll Never Walk Alone

איציק.

פורסם בקטגוריה debuzzer, כל הרשימות | סגור לתגובות על מלקוש

"וזה לא מצחיק יותר!"

בארבע מילים, אנדי הרצוג סיכם את כל מה שצריך לדעת עלינו

"It's not funny Anymore!"

כשהייתי תלמיד תיכון קיבלתי באחד המקצועות, שלא ממש אהבתי ולא ממש השקעתי בו, ציון מגן 75 לקראת בחינת הבגרות. למרות שידעתי שלא מגיע לי יותר, ניגשתי למורה וניסיתי את מזלי בבקשה שיעלה לי את הציון. להפתעתי, לאחר שיחה קצרה, הוא הסכים להעלות אותו ל-85.

אותו מורה היה מורה מצוין, הוא לימד את המקצוע שלימד אותנו היטב. אבל באותו מקרה, למרות שכוונתו הייתה טובה, הוא עשה לי עוול. הקלות שבה העלה לי את הציון מבלי שהגיע לי, העבירה לי מסר לא טוב: שמכיוון שאני בחור נחמד ואינטליגנט בסך הכול, אני בסוף אמצא דרך להסתדר גם אם לא אתאמץ מספיק.

"It's not funny Anymore!"

המטלה הראשונה שהייתי צריך להגיש בלימודים לתואר השלישי באנגליה הייתה סקירת ספרות של 5,000 מילים בנושא הקשור לתחום המחקר שלי. השקעתי במטלה מה שסברתי הייתה השקעה רבה. לאחר שהגשתי אותה, הייתי מבסוט מעצמי מעצם העובדה שאחרי מספר שבועות בלבד הצלחתי לכתוב חמשת אלפים מילה באנגלית.

יצא שלמחרת נסעתי לליברפול לכמה ימים לראות משחק. כאשר חזרתי, חיכתה לי על השולחן במשרד העבודה עם הערות של המנחה שלי.

ובכן.. אומר זאת כך יונית: מרוב הסימונים וההערות שרשמה באדום בוהק, לא יכולתי בכלל לראות את הטקסט שלי.

ניגשתי לשוחח איתה בכדי לנסות ולהבין את הפער בין איכות הטקסט כפי שחשבתי שהיא, לבין המשוב שלה. ואז היא שאלה אותי, ואני לא אשכח את זה אף פעם: "תגיד איציק, אתה באמת רוצה להיות פה?!"

לא הבנתי למה היא בדיוק מתכוונת, אפילו קצת נעלבתי.

"ברור.. נראה לך שהייתי עוזב את המשפחה והחברים וכל החיים שהיו לי בישראל ומגיע לבד למדינה זרה אם לא הייתי רוצה להיות פה?!"

"לא", ענתה ביובש. "אתה באמת רוצה להיות פה? או שהגעת לאנגליה בשביל לראות משחקים של ליברפול?!".

חזרתי מהמשרד שלה עם הפנים בין הידיים, כמו שאומר השיר ההוא. הבנתי שאני צריך לחשב מסלול מחדש, ומהר.

בשבועות ובחודשים שלאחר מכן הייתי מגיע בבוקר למשרד באוניברסיטה, פותח קובץ וורד ומתחיל לרשום "…According to attachment theory" ואז נתקע. בוהה במסך במשך שעות. שובר את הראש מה בדיוק אני רוצה להגיד ואיך הכי מדויק לכתוב את זה.

הייתי מסיים ימים שלמים עם משפט אחד על המסך. חוזר למחרת ומתחיל מאותה נקודה. כך יום אחרי יום. עד שלאט לאט המשפטים התחילו להתחבר. הפסקאות התחילו לקבל צורה. דבר הוביל לדבר. היה סדר והגיון, והטקסט היה קוהרנטי (אם יש סטודנטים שלי שקוראים את זה עכשיו ותוהים מאין האובססיה שלי למונח הזה, אז מכאן).

כעבור ארבע שנים, כאשר ניגשתי להגנה על התזה של הדוקטורט, יושבת ראש הוועדה שבחנה אותי פתחה את הדיון ואמרה ש"לפני שנדבר על המחקר עצמו, אני רוצה לומר שהדיסרטציה כתובה ממש טוב. נהניתי לקרוא אותה".

קשה לתאר במילים את תחושת הגאווה והסיפוק שחשתי באותו רגע.

"It's not funny Anymore!"

בדקה ה-90' של המשחק בסלובניה כדרר בירם כיאל 30 מטר מהשער הישראלי. כל מי שרואה כדורגל יודע שזה האזור הכי מסוכן לאבד בו כדורים. רוב השערים במשחק פתוח מגיעים מלחץ וחטיפות כדור בחלק הזה של המגרש. כל תורת המשחק של יורגן קלופ, למשל, בנויה על זה. כך הוא הפך את דורטמונד וליברפול, האחת לאלופת גרמניה והשנייה לאלופת אירופה.

בעודו מתהלך עם הכדור להנאתו, התקרב אל כיאל במהירות יסמין קורטיץ' הסלובני. במצב הזה, מה שכיאל היה צריך זה לגונן על הכדור ולמצוא אופציית מסירה בטוחה. במקום זה, הוא ניסה להשחיל את הכדור בין הרגליים של קורטיץ', שחקן שפותח כעת את העונה התשיעית שלו בסרייה A. לדבר כזה לא קוראים "טעות", זה נקרא רשלנות.

הרגע הזה, של כיאל מנסה להשחיל בין הרגליים של הסלובני, זה ההוא שעוקף בתור ונותן לך מבט של "באמאש'ך, ממילא אתה מחכה פה כבר שעה, אז מה זה עוד חצי דקה?", ההוא שחותך את הפקק בפנייה ימינה, שעובר ברמזור שנייה אחרי שהתחלף לאדום, שמשלם בשחור, שמעתיק במבחן, שמוריד עבודה מהאינטרנט, שאומר לי " אלפסי, אל תהיה קשה אתנו, תעשה מבחן קל".

"It's not funny Anymore!"

לפני כמה ימים, סטודנטית שכתבה אצלי השנה עבודת סמינר, אמרה לי את אחד הדברים הכי יפים ששמעתי עד עכשיו בקריירה המקצועית: "אתה הכרחת אותנו ללמוד לכתוב, לא היינו רגילים לזה".

"תודה", השבתי לה. "בשביל זה אני קם בבוקר ויוצא לעבודה".

וזה לא היה קל. ההתעקשות שלי נתקלה לא פעם בהתנגדות. כי הם לא רגילים שמישהו לא נותן להם לוותר לעצמם. והבנתי אותם, לא כעסתי. כי גם לי וויתרו. אבל ידעתי שאם אני מוותר להם אני חוטא לתפקיד שלי, ועושה להם עוול. ומכיוון שאני אוהב אותם ורוצה מאוד שהם יצליחו, לא יכולתי לעשות את זה.

נדמה לי שאנשים התחברו כל כך לדברים של אנדי הרצוג אחר המשחק בסלובניה מכיוון שאי אפשר היה לטעות בהם – הם הגיעו ממקום של אכפתיות. לא ממקום של התנשאות או עוד איזו פרשנות על "המנטליות של השחקן הישראלי", שנועדה להסיר את האחריות מהמאמן.

אנדי הרצוג באמת רוצה שנבחרת ישראל תצליח. לא בגלל שהוא ציוני גדול, הוא לא אמור ולא צריך להיות, אלא בגלל שזו העבודה שלו – לגרום לכך שהשחקנים שלו יוציאו מעצמם את הכי טוב שהם יכולים. והוא לוקח את העבודה שלו מאוד ברצינות.

וכשהוא רואה את בירם כיאל, או את אוראל דגני, או עמרי בן הרוש, מוותרים כך לעצמם, הוא יוצא, בצדק גמור, מדעתו. והוא יוצא מדעתו דווקא בגלל שהוא מאמין שהם יכולים. דווקא בגלל שהוא חושב שכן יש בהם משהו. והוא לא מוכן לוותר להם.

"It's not funny Anymore!"

בארבע מילים אנדי הרצוג שם לנו מראה מול הפרצוף: אי אפשר רק להיות "נחמדים" ו"מוכשרים" ולצפות שזה כבר יכסה על הכול. לתת איזו קריצה של "עזובת'י באמאש'ך" ולחשוב שהכול סבבה.

וזה לא מצחיק יותר. זה לא מצחיק בכלל.

פורסם בקטגוריה debuzzer, כל הרשימות | סגור לתגובות על "וזה לא מצחיק יותר!"

בית"ר. אחרת

רוחות השינוי בבית"ר ירושלים וההשלכות על בית"ר נורדיה

צילום: הדר אלפסי

אני מסכים עם כל מילה שמשה חוגג כתב בפוסט שפרסם אמש, ורוצה להתייחס במיוחד לשתי נקודות מתוך הדברים:

"מי שחושב שגזענות מייצגת אותנו צריך ללמוד כמה דברים ויפה שעה קודם, הוא יכול להתחיל עם משנתו של ז'בוטינסקי".

הגאווה הכי גדולה שלי היא שבזכות בית"ר נורדיה אנשים יודעים היום שתורתו של זאב ז'בוטינסקי שללה גזענות מכל וכל, ושביסודה עמד שוויון מוחלט בין כל בני האדם ללא הבדל דת, גזע ומין (ז'בוטינסקי, אגב, לא רק סלד מגזענות, הוא גם היה פמיניסט גדול שכתב פעם "אין תפקיד ומקצוע שלא הייתי מעדיף את האשה על הגבר").

כבר ב-2011, שלוש שנים עוד לפני שקמה בכלל בית"ר נורדיה (לא הרבה יודעים זאת, אבל נורדיה החלה כארגון אוהדים ביציע המזרחי בסוף העשור הקודם) פרסמתי כאן פוסט שכותרתו "מה ז'בוטינסקי היה אומר על שחקן ערבי בבית"ר?"

"תבינו שזו בית"ר ירושלים, לא בית"ר לה פמיליה או בית"ר נורדיה. זו בית"ר ירושלים".

גם כאן חוגג צודק. בית"ר נורדיה היא לא בית"ר ירושלים.

כן, במקור בית"ר נורדיה ירושלים קמה כסוג של "הפועל אוסישקין". המחשבה שלנו (שלי לפחות) המייסדים, הייתה שלבית"ר ירושלים אחרי עונת הצ'צ'נים אין תקומה ושהיא לא תשרוד זמן רב, ולכן יש להקים אותה מחדש בליגה ג'.

מהר מאוד נוכחנו (נוכחתי אני לפחות) שטעינו (טעיתי). בית"ר המשיכה, והקהל חזר למגרשים בעונה שלאחר מכן כאילו לא קרה דבר. בשלב הזה השאלה הייתה האם אנחנו ממשיכים או מקפלים את הרעיון?

בחרנו להמשיך. למרות שידענו (ידעתי) שנורדיה לא תחליף את בית"ר, היה ברור לנו גם שאנחנו לא יכולים לחזור לשבת במקום הקבוע שלנו ביציע המזרחי כאילו לא קרה כלום. ולכן הקמנו קבוצה חדשה שתייצג את הערכים האמתיים של תנועת בית"ר וזאב ז'בוטינסקי.

טענו כלפינו ש"התאהבנו במיזם". וודאי שהתאהבנו! אתם מכירים אדם שישקיע כל כך הרבה במשהו ולא יאהב אותו? תמיד אמרתי שבית"ר נורדיה הייתה הדבר הכי קרוב לילד שהיה לי עד עכשיו.

אני אישית סבור שלבית"ר נורדיה יש זכות קיום גם במנותק מבית"ר. היא יכולה וצריכה להיות קבוצה עם זהות משלה. קבוצה שאכן הקימו אותה אוהדי בית"ר, אבל כיום היא קבוצה נפרדת. שאגב, גם אוהדי בית"ר יכולים לאהוד במקביל. וכמובן גם כאלה שמעולם לא היו אוהדי בית"ר, או אפילו אוהדי כדורגל.

אלא שמאז שסיימתי את תפקידי בבית"ר נורדיה במועדון בחרו, וזו כמובן זכותם המלאה, להתרחק מהזהות המקורית של המועדון ולהתמקד בשאיפה לאיחוד עם בית"ר ירושלים.

בחזון המקורי אותו ניסחו חבריי ואני מייסדי המועדון היה רשום:

"בית"ר נורדיה ירושלים תהווה בית לאוהדי כדורגל בארץ ובעולם המעוניינים להזדהות עם מועדון כדורגל המייצג נאמנה את מורשתה של תנועת בית"ר. בית"ר נורדיה ירושלים תשאף לממש באמצעות פעילות ספורטיבית, חינוכית וקהילתית את ערכיה המקוריים של תנועת בית"ר המשלבים בין ציונות ואהבת המולדת ובין ערכי נאורות אוניברסאליים – האמונה בשוויון בין כל בני האדם ללא הבדלי דת, גזע ומין ובהיותו של "כל יחיד מלך", כדברי מייסד התנועה זאב ז'בוטינסקי."

כמה חודשים לאחר שהוחלפתי בתפקידי שונו מטרות המועדון המופעים בתקנון העמותה (פורמלית זוהי תוספת, אבל מעשית החזון הנ"ל מחליף את החזון המקורי):

"בית"ר נורדיה ירושלים תשאף ליצירת מועדון בית"ר אחד, המושתת על העבר המפואר, של מועדון בית"ר ירושלים ועל העבר הבית"רי. המועדון ישים דגש על פעילות קהילתית וחינוכית במרחב הירושלמי. המועדון יפעל ללא גילויי גזענות ואלימות, שחקניו וצוותו המקצועי יבחרו ללא כל אפליה, והוא ינוהל בסטנדרט המקצועי הגבוה ביותר".

ויש כאן לטעמי משגה יסודי: כל עוד בית"ר נורדיה תראה את עצמה רק ביחס לבית"ר ירושלים, היא לעולם לא תוכל לצמוח ולגדול וליצור לעצמה חיים משלה. בדיוק כמו ילד שלא מצליח להשתחרר מהצל של הוריו: הגוף שלו אולי ימשיך לגדול, אבל רגשית הוא יישאר ילד.

מי כמוני מבין את הקונפליקט שאוהדי נורדיה נמצאים בו. אבל אני באמת חושב שהם לא צריכים להתנצל. כן, נורדיה היא לא בית"ר ירושלים. היא בית"ר אחרת. שכאמור, אפשר לאהוד אותה במקביל לבית"ר ירושלים, או במקומה.

בית"ר נורדיה קמה מהמקום הכי נכון שיש. וגם אם המציאות משתנה. וטוב שהיא משתנה. את הנעשה אין להשיב, ולנורדיה יש כבר חיים משלה. ובמקום לנסות כל הזמן למצוא סיבות למה רע בבית"ר ירושלים כדי להצדיק את הקיום שלה, נורדיה פשוט צריכה להיות מי שהיא.

העניין הוא שלא ברור כעת מי היא נורדיה? לנו המייסדים היה ברור מאוד מה היא מייצגת ומה הזהות שלה (כפי שניסחנו זאת בחזון שציטטתי לעיל). אבל משננטש החזון הזה, נורדיה חייבת לכל הפחות להציע חזון חלופי. "בית"ר אחת" איננה חזון. איחוד עם בית"ר ירושלים לא רק שלא מעשי ולא רלוונטי, כי לבית"ר ירושלים אין שום אינטרס בו, משמעותו המעשית היא שנורדיה נבלעת בבית"ר ירושלים וחדלה מלהתקיים.

ולגבי בית"ר ירושלים, אל יקל בעיניכם מה שקורה עכשיו. גם מי שלא אוהד בית"ר, אם הוא באמת רוצה לנצח את הגזענות, צריך לקוות שבית"ר תצליח העונה מקצועית. הצלחה שכזו תגדיל את הקרדיט הרב שכבר יש לחוגג בקרב הרוב הנורמטיבי של הקהל, ותאפשר לו להשלים את המהלך ולהפוך את בית"ר אכן לקבוצה שבה דת, גזע ולאום אינם פקטור בבחירת שחקנים.

פורסם בקטגוריה debuzzer, כל הרשימות | סגור לתגובות על בית"ר. אחרת

בעיתה אחישנה

להגיע לפסגה בדרך הנכונה

בתחילת השנה נתנה סימונה האלפ ראיון למגזין Tennis Time בו סיפרה בגילוי לב על מה שעבר עליה מאז סיימה את עונת 2018 והחליטה להיפרד ממאמנה דארן קאהיל (שאימן בעבר גם את אנדרה אגאסי ולייטון יואיט):

"אני אתחיל את השנה ללא מאמן ונראה מה יהיה… אני לא יודעת אם זו ההחלטה הנכונה, אבל החלטתי לתת לזה הזדמנות. עכשיו החיים שלי זה כבר לא רק טניס. אני מנסה ליהנות מהם יותר. להיות שמחה. לעשות דברים אחרים. אני רוצה להירגע. השנים האחרונות היו מאוד מלחיצות עבורי. מתישות מבחינה רגשית. וכשיש לך מאמן את מרגישה שאת צריכה לעשות את הטוב ביותר בשבילו. בששת השבועות האחרונים פשוט לא עשיתי כלום… זה היה נפלא! נהניתי מהחיים. פגשתי אנשים. ביליתי זמן עם חברים והלכתי לכמה מסיבות".

במרץ גם גילתה בראיון לאותו מגזין שהיא עובדת כבר זמן מה עם פסיכולוג ספורט. בתשובה לשאלה מה למדה מכך, ענתה:

"לקבל את עצמי. זה הדבר הכי חשוב. אם את מקבלת את עצמך עם החוזקות והחולשות שלך זה מאפשר לך לצמוח."

האלפ לא סתם נגעה בנקודה הזו. היא סומנה בעבר כטניסאית מוכשרת ביותר, אך כזו שסובלת מקושי מנטלי. קושי – שהיא בעצמה אבחנה אותו – כנובע משאיפה לפרפקציוניזם.

פרפקציוניזם היא תכונה מוערכת מאוד בתרבות בה אנו חיים. אבל זו תכונה שיכולה להיות רעילה לנפש. פרפקציוניזם גורם לכך שכל הפסד, כל אכזבה, כל כישלון יחסי, נתפס כ"סוף העולם". פרפקציוניזם היא תכונה שמאפיינת אנשים בעלי ערך עצמי רעוע, כאלה שזקוקים כל הזמן להצלחות והישגים כדי לתחזק את התחושה שהם באמת שווים משהו.

התוצאה של פרפקציוניזם היא שאתה אף פעם לא מרוצה. תמיד יש "טוב יותר" להשיג. אף פעם אין "מספיק טוב". כתוצאה מכך, המוטיבציה שלך להיות "מספיק טוב" נפגמת אם אתה לא מצליח להיות "הכי טוב".

אבל "מספיק טוב" זה מצוין. זה להיות הכי טוב שאתה יכול. זה להעמיד את קריטריון ההערכה שלך מול עצמך, לא מול אחרים. ולפעמים, הכי טוב שאתה יכול, זה הכי טוב שיש. כמו שראינו אתמול במגרש המרכזי בווימבלדון.

וכל הסיפור הזה הופך את הזכייה של סימונה האלפ בווימבלדון למרגשת ביותר. כי יש כאן סיפור. על התבגרות והתגברות. על תהליך והבשלה. סיפור שגם מי שלא יכול לרחף כמו פרפר ולעקוץ כמו דבורה, כמו שעשתה אתמול האלפ על הדשא באול אינגלנד קלאב, יכול להזדהות אתו.

וזה לא סתם שהאלפ הגיעה להישג הזה בגיל 27. כי את מה שהאלפ מבינה כעת על החיים אי אפשר להבין בגיל 15. ואת הדרך שהאלפ עשתה אי אפשר לקצר, מוכשרת ככל שתהיי. בשונה ממקרים אחרים של זוכות גראנד סלאם בשנים האחרונות, במקרה של האלפ ניתן להניח שגם בשנים הבאות נמצא אותה בשלבים הגבוהים של הטורנירים החשובים בסבב.

כי היא הגיעה לפסגה בשלה. כאשר יכולה להתמודד עם המשמעויות של כך. ואפשר היה לראות ולשמוע את זה בדברים שאמרה אמש בטקס הענקת הגביע. אלה היו דברים פשוטים שיצאו מן הלב, אבל מה שהיה חשוב זה שהם ספרו סיפור שלם וקוהרנטי על תהליך של למידה והתפתחות, והגשמת חלום ברגע שהגיעה העת לכך.

*

במצב של 2:2 ויתרון 30:0 במערכה השנייה, היה נדמה שסרינה וויליאמס לוקחת סוף סוף שליטה על המשחק. העוצמות שלה התחילו לעשות את העבודה, ונראה היה שהיא נכנסת לאזור הנוחות שלה.

אבל אז קרה משהו מוזר… סרינה נראתה לחוצה מאוד. היא לקחה נשימות ארוכות אחרי כל נקודה, ונדמה היה שהיא ממש עוצרת את עצמה מלהתפרק. ובמקום לטייל לשמירה קלילה על משחקון ההגשה, כפי שהיה נראה שקורה, היא הפסידה את המשחקון, ואז גם את שלושת המשחקונים הבאים ואת המשחק כולו.

זהו ההפסד השלישי של סרינה בגמר גראנד סלאם מאז חזרה מחופשת הלידה. הפעם היא אמנם לא איבדה את העשתונות כמו בהפסד לנעמי אוסקה בגמר היו.אס. אופן בקיץ שעבר, אבל היא שוב נראתה שבירה מאוד מבחינה מנטלית.

ברגעים האלה, כמו בהתפרצות שלה ביו.אס.אופן, זה מרגיש שמשהו שמאוד מכביד עליה עמוק בפנים יוצא החוצה. יתכן שבפנים, למרות כל ההישגים והתהילה, מסתתר תסכול גדול. כל מי שמכיר את הסיפורים על הדרך בה אביה בעצם "תכנת" את אחותה ואותה להיות כוכבות טניס עפ"י תכנית סדורה, יכול להבין שמשהו פה יכול ללכת לאיבוד בדרך.

האם סרינה הייתה פעם היא עצמה, או שמהיום שהכירה את עצמה היא הייתה כלי להגשמת המאוויים והשאיפות של אנשים אחרים? והאם הדבר הזה לא מתחיל לתת את אותותיו כעת?!

אני בספק אם אפילו לסרינה עצמה יש את התשובה.

פורסם בקטגוריה debuzzer, כל הרשימות | סגור לתגובות על בעיתה אחישנה

מה שנשים צריכות

שוות, לא דומות

הפעם האחרונה הזכורה לי שבה נערה בת 15 הציתה את הדמיון בהופעה שלה בטורניר הנשים בווימבלדון הייתה בשנות ה-90'. גם אז היה מדובר בנערה אמריקאית, ג'ניפר קפריאטי, שבגיל דומה לזה של קורי גוף הגיעה לחצי גמר הטורניר ב-1991 לאחר שהדיחה ברבע הגמר את מרטינה נברטילובה האגדית.

אלא שמעט אחר כך שקעה קפריאטי בדיכאון עמוק, הסתבכה בפרשיות של גניבה מחנויות ומעצר בעקבות שימוש בסמים, ופרשה מהסבב. היא אמנם חזרה לסיבוב שני ומוצלח (כולל שתי זכיות בגראנד סלאם) בתחילת שנות האלפיים, אבל לאחר שפרשה סופית חייה האישיים המשיכו להידרדר, ובשנת 2010 דווח שהיא אושפזה בבית חולים בפלורידה לאחר שנטלה מנת יתר של תרופות.

לכאורה אין סיבה הכרחית שיהיה דמיון בין המקרים. אלא שההיסטוריה של טניס הנשים במילניום הנוכחי מראה שקורי גוף נמצאת ב"קבוצת סיכון". שייתכן, ולמרבה הצער, מה שהיא חווה כעת בווימבלדון זה הדבר הכי גרוע שיכול לקרות לקריירה שלה.

הבאתי כאן בעבר נתונים המעידים על השחיקה המהירה של כוכבות בסבב הנשים. קראתי רק לאחרונה אצל אמיר ענבר ב"הארץ" על שני מקרים נוספים מהעת האחרונה של שחקניות שפרצו מהר מדי ומוקדם מדי, הרבה לפני שהייתה להן הבשלות הרגשית להכיל את כל המשמעויות הכרוכות בכך, ושלמו על כך מחיר כבד בבריאות הנפשית שלהן.

אשלי בארטי האוסטרלית הספיקה עד גיל 17 לזכות בשלושה תארי גראנד-סלאם בזוגות. אבל עוד לפני שהגיעה לגיל 18, החלה לסבול מדיכאון ונזקקה לטיפול תרופתי. "זה היה יותר מדי, מהר מדי", סיפרה, "איבדתי את ההנאה והתשוקה, הרגשתי בודדה". היא פרשה מטניס ועברה לשחק קריקט. שם, הסבירה, יכולה הייתה לראשונה בחייה לשתות בירה אחרי משחק ונהנתה מהרוח הקבוצתית: "אין על המגרש רגע בודד. אם את מתקשה, יש עוד עשר נשים שיכולות לעזור לך להתגבר".

רק אחרי שנה וחצי בארטי חזרה לשחק לטניס, ולאט לאט התקדמה מהמקום ה-272 בעולם, בו דורגה כאשר חזרה לסבב ב-2016, עד למקום הראשון בעולם, בו היא מדורגת כיום לאחר הזכייה ברולאן גארוס בחודש שעבר. "ללא פסק הזמן הזה אני לא חושבת שהייתי משחק כעת", אמרה לאחר הזכייה בפאריז, "18 החודשים הללו היו הכרחיים, הייתי צריכה את הזמן הזה כדי למצוא את עצמי כאדם". בקריירה השנייה שלה בטניס דואגת בארטי לשמור לא רק על הגוף, אלא גם על הנפש. היא מקפידה על מרווח בין טורנירים שמאפשר לה לקפוץ הביתה למספר ימים, לראות את משפחתה וארבעת כלביה.

סיפור נוסף הוא זה של נעמי אוסקה, שמתרחש ממש כעת חיה. כוכבה של אוסקה דרך במהירות בקיץ האחרון. תוך מספר חודשים היא השלימה שתי זכיות רצופות בגראנד סלאם, בארה"ב ואוסטרליה, וכבשה את המקום הראשון בסבב העולמי. אלא שכאן התחילה גם הנפילה: מאז הזכייה באוסטרליה בתחילת השנה, העפילה רק פעם אחת בשמונה טורנירים לחצי הגמר והודחה בסיבוב השלישי ברולאן גארוס.

במסיבת עיתונאים לאחר ההדחה בפאריז פתחה אוסקה את הלב: "ההפסד הזה הוא כנראה הדבר הכי טוב שקרה לי. הרגשתי עייפה מאוד וסבלתי מכאבי ראש. כנראה בגלל הלחץ. הרגשתי שיש עלי עול. בעבר הרגשתי כאן חופשיה ונהניתי, הפעם הייתי די מתוחה רוב הזמן".

עוד לפני הכישלון בפאריז נפרדה אוסקה מהמאמן שהוביל אותה להישגים יוצאי הדופן – סאשה בג'ין. "אם אני לא מתעוררת מדי יום מאושרת להתאמן ולהיות סביב האנשים שאני איתם", הסבירה, "לא אקריב זאת בעבור ההצלחה. לא אענה את עצמי. אני לא רוצה לחשוב שבשביל להצליח אני צריכה להקריב את האושר שלי". מאז הפרידה מבג'ין היא אולי לא זכתה באף טורניר, אך נצפתה בהופעות רוק והתמכרה לקניות באינטרנט. משהו שלפחות נותן לה את התחושה שהיא חייה חיים נורמליים של נערה בגילה.

הדיון סביב נשים בספורט, ובטניס בפרט, עוסק בהשוואה לגברים בפרמטרים של חשיפה ותגמול. אולם, יתכן מאוד שבכך הוא מזיק ולא מועיל לנשים. נשים וגברים הם שווים, אבל בהחלט לא דומים. יש להם צרכים שונים, פיזית ונפשית. מבחינה נפשית, נשים, וזה עניין אבולוציוני, זקוקות לסביבה הרמונית כדי לחוש בטחון שמאפשר להן ליצור ולהתפתח. הן זקוקות לקשר ולתמיכה רגשית. כמובן שזו הכללה, ויש נשים שיכולות להיות "זאבות בודדות" לא פחות מגברים, אבל זה איננו הפרוטוטייפ.

הסיבה שלא אומרים זאת נעוצה ככל הנראה בתקינות פוליטית. אבל זה עקום לחלוטין. מי שסבור שרגשות והזדקקות לקשרים בינאישיים הן ביטוי לחולשה, למעשה אימץ את המוסכמה הגברית לפיה חוזק מתבטא רק בכוח פיזי. ולא היא. יש המון עוצמה וכוח ברגש וביכולת ליצור ולקיים אינטימיות עם אנשים אחרים. למעשה, אלו בדיוק הפרמטרים שמנבאים בריאות נפשית ויכולת הישרדות מנטלית גם במצבים הקשים ביותר.

מה שנשים צריכות זה שהסבב יותאם לצרכים שלהן. למשל, להגביל את גיל הכניסה לסבב הבוגרות ל-18, להפחית את מספר הטורנירים, לאפשר הגנת דירוג לטניסאית שלוקחת הפסקה מהסבב כדי ללדת או "סתם" להוריד לחץ ולהיות קצת עם עצמה.

הדברים הללו יקטינו את השחיקה של הטניסאיות ויחזירו לסבב הנשים את האטרקטיביות שהייתה לו בעבר. זה לא בריא לסבב שבכל כמה חודשים צצה לה משום מקום "נערת פלא" חדשה. כמו בסבב הגברים, שם יש את פדרר, נדאל ודג'וקוביץ', שמוכרים היטב גם למי שלא עוקב אחרי טניס בין גראנד סלאמים, גם סבב הנשים זקוק לפנים מוכרות שניתן לעקוב אחרי הסיפור שלהן לאורך זמן. כך יכולות להתפתח גם יריבויות שנבנות לאורך השנים ויוצרות סיפור שמרתק את הקהל.

אני עוד זוכר את הימים של כריס אוורט ומרטינה נברטילובה, שטפי גראף ומוניקה סלש, בהן גמר הנשים בווימבלדון היה אטרקציה לא פחות גדולה, אם לא יותר, מגמר הגברים. השנה, סביר להניח, רק עכברי טניס אמתיים יכירו את השמות של השחקניות שיגיעו לשלבים הגבוהים בטורניר.

פורסם בקטגוריה debuzzer, כל הרשימות | סגור לתגובות על מה שנשים צריכות